עידוד

מאיה שלי הקטנה התחילה ללכת...:-)

כל הורה וודאי מבין כמה זה מרגש לראות את הילד שלך עושה את צעדיו הראשונים.

אבל בתוך ההתרגשות הגדולה שמתי לב לעוד דבר -

בין הזמן הזה שהם רק נולדים ועושים את צעדיהם הראשונים לבין התקופה הבוגרת יותר אנחנו שוכחים איך לעודד.

כל הורה מכיר את הסיטואציה הזו שבה הם מתחילים לנסות ללכת לבד ונופלים (כי ככה זה כשמנסים..) ואנחנו ישר אומרים להם שלא נורא ואיזה יופי שניסו ושבפעם הבאה הם יצליחו.

איכשהו בהמשך הדרך, כשהם גדלים, אנחנו מאבדים את היכולת הזו וכשהם לא מצליחים או "נופלים" אנחנו כבר לא מעודדים אלא נוזפים, כועסים, לא מבינים ועוד אי אלו רגשות...

ולמה זה חשוב? לעודד דווקא בחוסר הצלחה?

כי עידוד זה אחד הגורמים החשובים ביותר לפיתוח דימוי עצמי גבוה ותחושת מסוגלות אצל ילדים.

כשאנחנו עושים משהו ומצליחים בו, אנחנו מעודדים מעצם התוצאה. אבל כשאנחנו נופלים, אנחנו צריכים לייצר כוחות פנימיים שיגרמו לנו להתאושש, לקום ולנסות שוב.

על יצירת הכוחות הפנימיים האלה אצל הילדים שלנו, שיאפשרו להם לקום שוב ולנסות, אנחנו ההורים אחראים.

אז איך מעודדים נכון?

יש מספר כללים שכדאי לזכור:

1.

לדבר על המעשה ולא על העושה 

לדוגמא "עשית מעשה אחראי" במקום "אתה הילד הכי אחראי שאני מכיר".

בראשון אני מדברת על המעשה של הילד, כלומר התוצאה לא משנה אלא הניסיון, העשייה. לעומת המשפט השני בו אני מכוונת את הכל כלפי הילד.

פשוט יותר להבין ואולי גם נכון יותר להסביר את זה דווקא לכיוון השלילה, לדוגמה "המעשה שעשית לא אחראי" לעומת "אתה הילד הכי לא אחראי שאני מכיר"

יכולים להבין מדוע במשפט הראשון הילד שלי יכול להרגיש מעודד מעצם ההבנה שמדובר במעשה חד פעמי, שהוא יכול להשתפר לעומת המשפט השני בו הוא לא לומד על עצמו שהוא חסר אחריות באופן כללי?

2.

לנסות להימנע מהמילה "הכי"

כמה פעמים ביום אתם אומרים לילדים שלכם שהם הכי יפים או הכי חכמים או הכי מוצלחים?

"אתה מושלם", "את מציירת הכי יפה בעולם", "אתה מעולה", "את הילדה הכי יפה שאני מכיר"

הרי אנחנו באמת מאמינים שהילדים שלנו הם "הכי" ויש בנו צורך אמיתי וכן להעצים אותם.

העניין הוא שכאשר אנחנו אומרים להם שהם "הכי" יש בזה משהו מאוד מחייב, אולי אפילו מלחיץ -

כי אם אני מושלם אז איך אני ממשיך להיות כזה? ומה קורה כשאני לא? ואם ילד אחד מוגדר "הכי" אז איפה זה מעמיד את שאר הילדים במשפחה?

במקום לעודד, אנחנו נשמעים לא אמינים וגם יכולים לעורר חששות ודאגות במקום רוגע וביטחון.

יותר מזה! אם אמרנו שעידוד צריך לתת דווקא כשקשה ובחוסר הצלחה, הדרך הזו לא תעבוד כאן.

3.

חשוב שבכל פעם שאנחנו מעודדים הילד שלנו ילמד משהו חדש על עצמו.

אם הוא גילה אחריות חשוב שנעודד אותו על כך כדי שידע שיש לו את הכוח להיות אחראי.

אם הוא עוזר לנו נעודד אותו על היכולת לראות את האחר,

אם הוא מתייחס יפה לחברים שבאים נעודד אותו על היכול לשתף ועוד...

המטרה העיקרית היא לגרום לכך שהילד שלנו ידע על עצמו את כל הדברים האלה. כשיגדל, הוא יוכל למצוא בעצמו את הכוחות בכל פעם שיהיה צורך, בלי להזדקק לאישורים חיצוניים או חיזוקים חיוביים כל הזמן.

4.

"כל תכונה היא כמו ירח. יש צד אפל וצד זורח"

בתור הורים יש לנו תפקיד חשוב לראות את נקודות האור בילדים שלנו גם במקומות הפחות טובים.

בכל דבר יש גם משהו טוב. ואם אנחנו לא מצליחים לראות את זה לפעמים? זה בסדר...

במקום לנזוף, לכעוס או לצעוק, אנחנו יכולים להעיר פחות על הדברים שאנחנו לא אוהבים ולהאיר יותר את הדברים שכן.

המקום שעליו נשים את הזרקור, הוא זה שיגדל והתעצם אצל הילד.

רוצים ללמוד עוד על עידוד ילדים?

מרגישים שאתם בעצמכם זקוקים לעידוד בהורות שלכם?

דברו איתי.

ענת הורטיג